
הרבה יותר מסתם גנבים
ביקום מקביל בו אני וקורט קוביין היינו עושים ילד, היה יוצא לנו קונור מייסון, הסולן של Nothing But Thieves. כנראה שמהות הקיום שלי בעולם הזה היא ליפול כל פעם על איזו נפש פצועה ועדינה שתפרוט על מיתרי ליבי בדיוק מוזיקלי או ספרותי כל כך מכאיב.
את Nothing But Thieves הכרתי לראשונה בשנה שעברה במסגרת פינק פופ פסטיבל בדרום הולנד. בדרכי לשם ברכבת מאמסטרדם יצא לי להאזין אולי לשני שירים שלהם (שלאחד מהם קוראים “אמסטרדם” :-)) במסגרת פלייליסט ש- Spotify הרכיבו לכבוד הפסטיבל. זה ממש לא הכין אותי למה ולמי שאני עתידה לפגוש על הבמה. כבר בשירים הראשונים ידעתי שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה. ככל שהתקדמה ההופעה, חשדתי שיש פה פוטנציאל להתאהבות. לא עברה שנה וזה הפך לאובססיה.
הלהקה שהוקמה ב-2012 באסקס, כשעה נסיעה מלונדון, בגראג’ של אחד הבנים (זה תמיד מתחיל בגראג’ של אחד הבנים :-)), מונה חמישה חברים: קונור מייסון הסולן הרגיש בעל הקול הייחודי, עליו עוד יורחב בהמשך, ג’ו לנגרידג’- בראון הגיטריסט והבלונד השופע, דומיניק (דום) קרייק- הגיטריסט, הקלידן והמפיק השטותניק עם הפה הגדול, פיל בלייק הבסיסט וג’יימס פרייס המתופף.
ברגעים מסוימים, כשהרעמה הזהובה של ג’ו מתבדרת ברוח תוך שהוא דופק איזה ריף, אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שזה קורט….הוא גם נושא בגאון את הערצתו לפו פייטרז ולדייב גרול…..
באופן אירוני, את השם הם גנבו מלהקה מקומית אחרת, שכבר שינתה אותו מאז. ההשפעות שלהם נעות בין רוק קלאסי, בלוז, ללהקות רוק אוונגרדיות, כגון: רדיוהד וג’ף באקלי. ואת באקלי ותום יורק ניתן לזהות היטב בקולו של קונור.
גרסה “חותכת” ורידים” של הבנים למקור הלא פחות חותך-ורידים של באקלי.
הלהקה חובקת כבר שני אלבומים ו-EP אחד: אלבום הבכורה שנושא את שם הלהקה שיצא ב-2015, האלבום “Broken Machine” שיצא ב-2017 וה-EP “What Did You Think When You Made Me This Way”, הכולל ארבעה שירים.
האלבומים שלהם זה כמו התפריט ב”סוהו”- הכל אני רוצה והכל טעים לי!!!! כרגע אין יום ואין שעה ביום שלא מתאימים להאזנה להם.
כמו במקרה של רבים וטובים אחריהם אני עוקבת, אני מוצאת את עצמי נפעמת מהבשלות והעומק שעדיין ניתן למצוא בגברים ועוד בגילאי ה-20. זה נדיר וקסום ומפיח בי אופטימיות רבה!
אישה חכמה אמרה לי פעם שכאב נמשך לכאב ועומק מתחבר עם עומק, וכנראה שאני רק מחפשת ליפול על איזו נפש עדינה ופצועה שתפרוט על מיתרי ליבי בדיוק כל כך מכאיב. נראה לי שזו מהות הקיום המוזיקלי שלי :-).
ה-“כל כך הרבה יותר מגנבים” האלה לא מפחדים להתעסק בנושאים כמו בריאות הנפש, חרדה ודיכאון, פוליטיקה ודת, ההתמכרות שלנו לרשתות החברתיות, ובגדול, התהום אליה מתדרדר היקום והקיום האנושי.
“אנחנו לא צריכים לצפות מכל האמנים להרוס את עצמם למעננו. אנחנו צריכים לחגוג אמנים שמזכירים לנו שאנחנו אנושיים. ובני אנוש לפעמים עלולים לקרוס תחת לחץ”.
זו הסיבה שאני שבויה שלהם ושל קורט קוביין ושל נינט (ושל-הרשימה-עוד-ארוכה! :-)……). לא רק שהאומנים האלה תמיד נשארים נאמנים לעצמם ולאמת שלהם , הם גם לא מפחדים להסיר את המגננות ולהיתפס כפגיעים מול קהל המעריצים שלהם- מה שהופך אותם לעוד יותר גדולים בעיני!
הדור הצעיר עושה כבוד לדור הותיק: קטע קצר מ-“Immigrant Song” של לד זפלין, אחת מהשפעותיהם של NBT במהלך פסטיבל פינק פופ 2018. תיעוד שלי:

המרים השבועי

Fleetwood Mac- Go Your Own Way
Fleetwood Mac- Go Your Own Way לכבוד סיום הסגר המהודק- מסוגר- סגור- בהחלט (פככככ, צחקתי בקול רם) והתחדשות עונת הדייטים (פככככ, שוב צחקתי בקול רם!
חפירות אחרונות...
“Sorry”- אחד השירים האהובים עלי בעולם כולו (כפי שניתן לשים לב לקולות הרקע :-)) על הבמה ברוק ורכטר 2019. בשנה שעברה טסתי לראות על הבמה את הפו פייטרז, ועל הדרך גיליתי את Nothing But Thieves. השנה טסתי בשבילם!!!!!!