הרבה יותר מסתם גנבים

האלבום השני שלהם נכתב, ברובו, בעודם בדרכים, ומשקף את התקופה המאד לא פשוטה שעברה אז על חברי הלהקה ובפרט על קונור, הסולן. כולם מסתכלים על הזוהר שבלהיות רוק סטאר ולמלא אולמות ולחרוך את הבמות, אבל שוכחים שהמשמעות של זה היא לחיות באוטובוס למשך חודשים, להתקיים על שעות שינה ספורות, רחוק מהבית ומהסביבה הטבעית שלך! אתה מתעורר כמעט כל יום במקום אחר, וקצת מאבד אחיזה במציאות. משם הדרך  להפוך ל-“Broken Machine” היא מאד קלה. “לחיות על אדרנלין זה סוג של עינוי, מרשם לטירוף וסם במובן מסוים”. אין דרך לתרגם את זה לעברית ושיצא יפה, אז במילותיו של קונור: There are sky-rocketing-ups and cascading-downs that come with being in a band. Everyone faces them, everyone is human and everyone feels. קונור שיתף בראיונות בכך שסבל מהפרעות שינה, התקפי חרדה ודיכאון- אשר העיבו על עתידו בלהקה ובעולם המוזיקה. אפילו וירוס סלמונלה שגרם להם להקאות תוך כדי נגינה על הבמה היה שם! ההצלה הייתה רשת התמיכה של הנהלת הלהקה והיות הבנים “החברים הכי טובים” גם בחיים האמיתיים. בכל הראיונות עימם קשה שלא להבחין בדינאמיקה המיוחדת ביניהם. למרות כל הניו אייג’ והקדמה, עדיין קיים איזשהו קונצנזוס סביב זה ש”הגברים בוכים בלילה” ולא אמורים לחשוף את הרגשות שלהם ולהודות בחולשות שלהם. במאמר שכתב ל- Independent הבריטי במסגרת קמפיין #IAMWHOLE  להעלאת המודעות בנושא בריאות הנפש שיתף קונור ב”שדים שלו” ובהתמודדות הבריאה עימם: “אני לא רוצה להיות זה שמנפץ לכם את הבועה סביב תדמית סולן הרוק הטיפוסי…אבל כנראה שאני עשוי מחומרים אחרים” “מעולם לא ראיתי את עצמי כזכר אלפא, ולכן במקום לנסות להתאים את עצמי לתבנית הזו, אני פשוט נודד בקלילות לכיוון ההפוך…… אני קול עם להיות דמות-לא-קולית”  “ככל שהתבגרתי, הבנתי כמה פתיחות זה מגניב יותר ובריא יותר”.