"מלימונים ללימנוצ'לו": מה לימד אותי פסטיבל רוק ורכטר על תעוזה והגשמת חלומות?

תכל’ס, אני מלכה! באמת. אני לא אומרת את זה לעצמי הרבה. אבל לפעמים אפילו אני נפעמת מביציות הבת יענה שלי! מילא לטוס לחופשה באירופה הקלאסית לבד או לעשות Road Trip בארה”ב עם עצמי, משל הייתי קאובוי בודד, אבל פסטיבל מוזיקה ענק, שאנשים מגיעים אליו בחבורות?! כנראה שאני לא באמת מודעת למשמעויות וההשלכות של משהו כשאני נרתמת אליו. 

אולי בזה טמון סוד הקסם…

רוב הטיולים והנסיעות שלי לחו”ל היו עד עכשיו לבד. ככה יצא. בעיקר נסיבות החיים. אני גאה בעצמי על כך שלא נותנת לעצמי להתבוסס בלבד שלי ולהיענש עליו!

בואו נחזור רגע בזמן אל שנת 1999: אני תלמידת י”א שנמצאת בשיא גילויה של סצנת הרוק והגראנג’, מעריצה מושבעת של שירלי מנסון ולהקת גארבג’, שבדיוק הגיעו להופעה בארץ. כל כך רציתי ללכת להופעה הזאת, אבל לא היה לי עם מי (בדיעבד הסתבר שהיה, אבל הייתי נבוכה מדי בשביל לשאול.)

האירוע הזה היווה נקודת מפנה בחיים שלי. עד כדי כך שבעקבות תחושת ההחמצה הקשה שחוויתי, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אתן לזה לחזור על עצמו: לעולם לא אוותר על הופעה של אמן שאני אוהבת או סרט או הצגה שבא לי לצפות בהם או טיול ביעד מסוים בחו”ל בגלל הסיבה שאין לי עם מי. אחרי הכל, אני החברה הכי טובה של עצמי! 😊

באשר לרוק ורכטר הייתי גיבורה במיוחד, כי מישהי אחרת הייתה מסתפקת בניסיון לא מוצלח אחד ומרימה ידיים. שנה קודם לכן נסעתי, לראשונה בחיי, לפסטיבל “פינק פופ” בדרום הולנד. זו הייתה חוויה מורכבת שבסיומה אמרתי לעצמי: “כנראה שאת לא בנויה לפסטיבלים.” אבל משהו בתוכי פשוט סירב לקבל את זה והאמין שאפשר אחרת. במהלך פינק פופ שמעתי מחבר’ה ישראלים אליהם חברתי ש”רוק ורכטר הוא מסודר יותר”. כשהתחיל להתפרסם הליין אפ שלו, האצבעות שלי התחילו לדגדג. הליין אפ הזה כאילו הורכב בשבילי! והייתי כל כך זקוקה לחוויה מתקנת.

 

כמה פרטים יבשים על הפסטיבל:

זהו פסטיבל הקיץ הגדול ביותר בבלגיה, ואחד הפסטיבלים הבולטים באירופה. הוא מתקיים ברציפות משנת 1975! 

עיקר קהל המשתתפים שמגיע אליו הוא מקומי, אך נוהרים אליו גם מהולנד וממדינות סמוכות וגם מיעדים רחוקים יותר (אפילו יצא לי לפגוש זוג מדרום אפריקה). כמובן שגם הנציגות הישראלית בפסטיבל מכובדת ועולה משנה לשנה.

מבחינת הסגנונות המוזיקליים הפסטיבל הזה נותן במה לרוב הז’אנרים המרכזיים, למעט מוזיקה קלאסית 😊. יש בו הכל מהכל, והוא פונה לסוגי קהלים רבים ומגוונים.

בפסטיבל  4 במות: הבמה המרכזית עליה מופיעים האמנים הגדולים ביותר בקנה מידה בינלאומי, מתחם מקורה גדול עם במה קטנה יותר שנקרא The Barn, אוהל ענק שנקרא Klub C- בו מופיעים בעיקר אמנים מתחילים יותר או אקוסטיים יותר במהלך היום, ובערב הבמה מתפנה לטובת מופעים אלקטרוניים יותר ו-די.ג’יי’ס. מסכי ענק חיצוניים מקרינים את ההופעות שמתקיימות בו לטובת העוברים והשווים או הנחים בצל. בלילה המתחם הופך למסיבה הכי שווה בעיר! הבמה הרביעית The Slope מיועדת יותר לז’אנר האינדי ולהרכבים מיוחדים. היא ממוקמת במתחם שקט, יחסית, ומציעה “זולות”, פינות ישיבה, דוכני אוכל טבעוני ובריא יותר ובאופן כללי אווירה יותר Chilled.

Welcome to Rock Werchter


הפסטיבל מאורגן לעילא ולעילא: יש מגוון אופציות קמפינג באזור, כשהתנאים הם ביחס ישיר לתקציב שעומד לרשות המשתתף (מריזורט של בונגלוס מפנקים ועד לשטח עבור האוהל שהבאת מהבית ומקלחות משותפות). כמו כן, יש שאטלים מסודרים הן בהלוך והן בחזור לערים הסמוכות לפסטיבל. אני באופן אישי העדפתי ללון במלון מסודר ולוותר על חווית הלינה בשטח. השתכנתי בעיירה האוניברסיטאית לובן, שנמצאת במרחק של כעשרים דקות מהמתחם. נכון שמתחנת האיסוף של השאטל הייתה כברת דרך ארוכה ללכת ברגל, ובייחוד ביום הראשון הדרך חזרה דמתה לצעדת המוות, אחרי טיסת לילה וליל שימורים במטוס, אבל זה באמת מתגמד לעומת החוויה הכללית. וחוץ מזה יש ארבעה ימים להתרגל לזה 😊.

ההדליינרית של הערב הראשון: פינק הפנומנלית

ההקפדה על הסדר והניקיון ראויה לשבח! האשפה נאספת בתדירות גבוהה והמארגנים מעודדים לכך את המשתתפים. פינות התרעננות עם מאווררי ענק וטפטפות ניתן למצוא גם בפינות נוספות של המתחם, כמו גם מבחר אינסופי של דוכני אוכל ושתייה. עמדות שירותים נקיים, עם ניאגרה (!!!) נמצאות בשפע, כך שכמעט ולא נתקלתי בתורים ארוכים אליהן אף פעם. סדרנים מסבירי פנים, שדאגו לאספקת מים בשעות הלוהטות, היו פזורים צמוד לגדר שמפרידה בין הקהל לבמה. במהלך הופעות שהיו עמוסות בקהל הם דאגו לנווט את הקהל על מנת למנוע צפיפות. בימים האחרונים של הפסטיבל הם אפילו אפשרו לצאת ממתחם הגולדן רינג ולחזור אליו, במידה ורצית להתרענן קצת ולחדש את אספקת האלכוהול. במופע של מיוז, שסגר את הפסטיבל, זה די שיחק לטובתי. באיזשהו שלב כל האורות והפירוטכניקה כבר סינוורו אותי והשלפוחית התחילה להציק, אבל לאבד את המקום השווה שלי היה מחיר יקר מדי. הבחנתי בכך שפילסו שביל יציאה מהמתחם תוך מתן צמיד מזהה. כך התאפשר לי לצאת להפוגה קלה של פיפי ובירה ולחזור הישר למקום שלי. זה היה כזה: “מאט בלאמי, נשמה, תמשיך כמה דקות בלעדי, תיכף שוב איתך!”. גם הניהול האדמיניסטרטיבי- מבחינת מענה למיילים ומסרים בפייסבוק היה ראוי לשבח! בקיצור, הבלגים יכולים לעשות לכולנו בית ספר!

מיוז והפירוטכניקה- הההדליינרים של היום האחרון של הפסטיבל

 

שיעורים לחיים ולקחים שהפקתי מן הפסטיבל, שתקפים גם להרבה תחומים אחרים בחיים:

  1. לאמץ גישה אופטימית ומעשית: אז מה אם אני לבד? זה רק מגדיל את הסיכויים שלי לתפוס מקום טוב בכל ההופעות שמעניינות אותי והזדמנות להכיר אנשים מכל העולם ומתרבויות שונות.
  2. “תשאלי. מקסימום, תקבלי לא!”: זה בוודאי עדיף על תחושת החמצה ופספוס ותהייה בלתי פוסקת אודות “מה היה אילו?” (ראה ערך ההופעה של להקת גארבג’ ב-99′.  ואגב, גם אותם כבר הספקתי לראות בלייב באמפי שוני!). ביום הראשון תפסתי מקום קרוב מול הבמה די מוקדם. בשלב מסוים רציתי לרוקן את השלפוחית ובו זמנית גם להרוות את צימאוני (כן, שוב השלפוחית הזאת.) הסתכלתי סביבי ואמרתי לעצמי: “מה אם אני אבקש משני החבר’ה לידי לשמור לי על המקום ועל התיק (ללא הארנק והנייד, כמובן), ואפנק אותם בבירה בתמורה? כמובן שבקשתי נעתרה בחיוב. חזרתי הישר למשבצת שלי שנותרה מיותמת. כך גם היה כשגיליתי בקבוצת הווטס אפ של הישראלים על כך שיש בחורה נוספת שהגיעה לפסטיבל לבדה וחיפשה חברה. אמנם הצעתי נדחתה באלגנטיות, אבל שבורת לב בטח לא נותרתי מזה, נהפוך הוא! יותר מקום על הברזלים מול האלילים שלי בשבילי! אני החברה הטובה ביותר של עצמי, כבר אמרנו? 😉
  3. “מי שמתבייש, מתייבש”: מותר להעז ואף להיות קצת חוצפנית מדי פעם, וזה בעיקר מבחינת הראות וההשתחלות האלגנטית לקדמת הבמה: סבים שלי לא שרדו את השואה ואת מלחמת העולם השנייה כדי שאני אתן לפלמים האלה לעקוף אותי בתור ולהסתיר לי! גם ככה אלוהים לא חנן אותנו, עם הסגולה, בגובה, אז מן הראוי שהארים הנפילים האלה יפנו את מקומם לישראלים נמוכי הקומה כאקט של סולידריות. Haven’t the Jewish people suffered enough?! בפעמים (הבודדות, יש לציין), בהן העזתי לצאת החוצה בין הופעה להופעה ולפלס את דרכי חזרה אל אותו המקום, אנשים באופן אוטומטי פינו עבורי את הדרך, בייחוד אם הידיים שלי היו עמוסות בשתייה. כנראה שאנשים מעדיפים לתת לאיזו גמדה להשתחל ביניהם מאשר נתזים של בירה דביקה על הרגליים.

מקלמור הז’ונגלר מעיף לנו את הגג

 

4. לבוא עם תכנית פעולה: שנים של כנסי אירובי וכושר ושנים של הופעות חיות בפארק הירקון המאוס הביאו אותי למסקנה שכדי ליהנות באמת, אין מנוס מלהכין שיעורי בית ולגבש אסטרטגיה שתביא אותי להנאה מקסימלית מהחוויה. כשהגעתי לפסטיבל “פינק פופ” שנה לפני ורכטר, הייתי טירונית. הבנתי בדיעבד כי לא הקדשתי מספיק זמן היערכות לפסטיבל מבחינת התמצאות במרחב ודרכי הגישה והמעבר בין המתחמים השונים, לו”ז ההופעות ושאר לוגיסטיקה. הפעם הגעתי משופשפת: הקדשתי שעות לחקירת מערכת השעות ומפת המתחם, התייעצתי בקבוצות הפייסבוק והווטס אפ של הפסטיבל ועקבתי בדבקות אחרי כל פיסת מידע שהתפרסמה שם. תחילה הגדרתי לעצמי באילו הופעות חשוב לי לצפות בכל רצועה ובאיזו מידה חשוב לי להיות קרובה לבמה בכל הופעה. 😉. בהתאם לכך בניתי לי לו”ז יומי. ידעתי בכל נקודת זמן באיזו במה אני אמורה להיות, לקחתי מקדם זמן הגיוני לטובת המעברים ממתחם למתחם, כולל הפסקות התרעננות. שיערתי מראש לאילו הופעות אצטרך להגיע הרבה זמן לפני תחילת ההופעה על מנת לתפוס מקום טוב. בהתאם לכך גם תוכננו הפסקות ההתרעננות שלי וכמובן זמן ההתארגנות ושעת היציאה מן המלון. אמנם בבלגיה, אבל הלו”ז תקתק כמו שעון שוויצרי. עמדתי בכל היעדים הנחשקים שהצבתי לעצמי! ואם לעמוד מתחת לאף המושלם של קיילי מינוג, שיצרה איתי קשר עין בלתי פוסק, זה לא יעד נחשק, אז אני באמת לא יודעת מה כן! 😊

“היעד הנחשק”- קיילי מינוג: ככה מגשימים חלום של חמש עשרה שנים!

 

5. לגלות גמישות מצבית ולחשוב מחוץ לקופסה: אין ספק שתכנון מקדים הוא הכרחי, אך צריך גם לדעת להיות מוכנים לכל תרחיש ולמצוא פתרונות יצירתיים. דוגמא: ידעתי שההופעה של קיילי מינוג מסתיימת כשההופעה של רובין באוהל ה-Klub C מתחילה. בתמימותי חשבתי שאצליח איכשהו לשגר את עצמי לשם מאחר ושתי הבמות לא מאד רחוקות זו מזו. כשיצאתי מה-Barn, בו הייתה ההופעה של קיילי, כבר לא הייתה גישה ל-Klub C. הוא היה מפוצץ עד אפס מקום (ברור. מי לא רוצה ליהנות מרובין המהממת?!) התלבטתי האם לקפוץ אל הבמה הגדולה, שם הופיעו במקביל The Cure ולאחר מכן Tool, אבל ראיתי שאפשר ליהנות לא פחות מההופעה של רובין בחוץ כי, כאמור, היא הוקרנה על מסכי ענק. כמוני נהנו ממנה עוד אלפי אנשים, ששרו ורקדו ללא עכבות, ולא רק שזה לא גרע, אלא אף העצים את החוויה! לימונים ולימונצ’לו, מישהו?

Partying all day long

 

6. You Can’t Have it all: מאורגנים ומתוקתקים ככל שנהיה, אי אפשר לאכול את כל העוגה וגם להיראות כמו ג’יזל בונשן! למרות ההיצע הכל כך גדול והשפע רב, אי אפשר להספיק לרקוד על כל החתונות 😊, אלא אם מישהו ינגיש את השכפול הגנטי לבני האדם! היו אמנים שהיה ברור לי מראש כי לא אצליח לראות, כמו בארנס קורטני, למשל. לשמחתי, אחת הבנות הישראליות הואילה בטובה לתעד בשבילי את ההופעה בנדיבות ולרכך את תחושת הפספוס, היו אמנים שגיליתי רק בדיעבד שלקחו חלק בפסטיבל, כמו דף הוואנה וקינג פרינסס המהממת! הייתי רוצה לכתוב: “אבל היי! יש את שנה הבאה…”, אז זהו ש…. קורונה……..(מי אמר פסטיבל “מדקול”, ולא קיבל? גם לא את ההחזר הכספי המלא….). היו גם אמנים שפספסתי בשני הפסטיבלים שהייתי בהם, אבל זכיתי לראותם בהזדמנות אחרת, כמו אורורה הנורווגית, שכעבור חצי שנה הגיעה אלינו להופעה בלתי נשכחת בבארבי! מה גם שהודות להגעה המוקדמת אל הבמה כדי לתפוס מקום טוב מול האלילות והאלילים שלי, זכיתי להיחשף וליהנות מהופעות מדהימות של אמנים שטרם הכרתי, כמו Years & Years המדהימים, ז’אנל מונה המוכשרת, ליזו התופעה, בסטיל הפנומנליים, באנג באנג רומיאו כפרה עליהם, מקלמור המרים והרשימה עוד ארוכה…..

אחת הסיבות המרכזיות שלי להגעה לפסטיבל, המוזה שלי, האלילה שלי: פלורנס!!!

לסיכום: ורכטר 2019, היית כל כך טוב אלי!  זו הייתה חוויה בלתי נשכחת שיצרתי אני במו ידיי! כן, אני! 

אחד הזיכרונות המיוחדים, רצופי האושר העילאי שאנצור בליבי לעד! כרגע אפשר רק להתרפק על הזכרונות האלו בערגה ולייחל לתחייתה המחודשת של תעשיית המוזיקה והפסטיבלים בקרוב. 

המרים השבועי

Paramore- Hard Times

Paramore- Hard Times עברנו את פרעה- נעבור גם את זה! השיר זה לקוח מהאלבום האחרון והחמישי במספר של להקת פרמור “After Laughter” משנת 2017. באלבום

כנסו כנסו »

חפירות אחרונות...

Share on facebook
Share on pinterest
Share on whatsapp
Share on email