שילה לוין היא אני

בגיל 30 שילה לוין מחליטה למות. הטריגר: חשיפה של כמות הקלוריות האמיתית שיש במילקשייק מדוכן המילקשייקים הדיאטטי בצד המזרחי של מנהטן, כי “מי רוצה לחיות בעולם שבו גברים משקרים בקלוריות?”

כך נפתח לו הספר “שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק” שנכתב ע”י גייל פארנט ב-1972 ותורגם ע”י שלי גרוס בהוצאה מחודשת של תכלת. הספר הזה הוא בעצם מכתב התאבדות ארוך המגולל בהומור חד ונוגע ללב את כל תלאותיה של שילה מאז היוולדה עד לקבלת החלטה דרמטית זו ואת השתלשלות האירועים אחריה.

שילה לוין היא בחורה ניו יורקית יהודייה מבית טוב, שכמו כל הבחורות היהודיות בנות גילה באותה התקופה, מחפשת חתן. לאחר עשר שנים של חיפושים הספיק לה. היא עייפה. נשמע מוכר? לי כן.

מה היא לא מנסה? מתכננת את החתונה שלה כבר מגיל ינקות כמו כולנו, מתאהבת רק במי שאי אפשר (חברים של חברות, חברים שאוהבים חברים אחרים, חברים בלתי ניתנים להשגה), הופכת ל- “נותנת” של הקולג’, עוברת לדירת שותפות בעיר הגדולה, עורכת מסיבת האלווין אצלה בדירה, מנסה עבודות שונות, פעילה בחוגים חברתיים שונים, יוצאת עם חברה לטיול מסביב לאירופה, עושה החלקה, יורדת במשקל, עולה במשקל, קונה את כל בלומינגדיילס, מוציאה הון על תספורות ומוצרי טיפוח, מנהלת שנים קשר שמעורר בה רק מיאוס ובחילה ובסופו של דבר לא מוביל לכלום, נסחפת לתוך קשר מלא תשוקה שגם כן לא מוביל לכלום למעט חמש אורגזמות רצופות בלילה. כל זה כשברקע זוג הורים יהודים מודאגים הנושפים בעורפה.

אחת הביקורות על הגרסה המחודשת של הספר היא שלמרות התרגום הרענן של שלי גרוס, הוא נשאר בגדר תקופתי ולא מצליח לעבור את מימד הזמן (יוענה גורן ל”הארץ”, מיכל לסמן ל”מאקו תרבות”). אני לא מסכימה עם הקביעה הזו. לדאבוני, המציאות העולה מתוכו היא כל כך רלוונטית לימינו אנו- מינוס סגנון הלבוש והסלנג- שזה אפילו מעורר פליאה איך שום דבר לא השתנה! אנחנו עדיין יוצאות לאינסוף דייטים, עדיין יש לנו תכנית גיבוי למקרה שלא יזמינו אותנו לדייט לסופ”ש, השיח נשאר אותו השיח- פלוס ה- “ערה?” (מודה כי מעולם לא קיבלתי אחד כזה) והאצבע חורצת הגורלות בהחליקה ימינה או שמאלה. באותה התקופה, כשהזרעים שזרעה המהפכה הפמיניסטית החלו לתת פרי, יותר ויותר נשים העיזו להרים ראש ולחלום על קצת יותר מחתונה וילדים. מה שמביא את שילה לקונפליקט- פנימי וחיצוני. האם היא באמת רוצה חתונה וילדים או שהיא רוצה אותם כי זה מה שהחברה רוצה בשבילה?

זה קצת אירוני שגם היום, כשאנחנו חולמות ומגשימות וממלאות הרבה מעבר לתפקיד הרעייה והאם, קשה לחברה שרגילה לחשיבה תבניתית, לקבל דגיגות ששוחות כנגד הזרם. קשה לנו לקבל סדרי עדיפויות שונים, בחירה בקריירה על פני ילדים, בחירה ב-“לבד” על פני “ביחד” רעוע. ולא סתם אני משתמשת ב- “לנו”. כי גם אני כזו. התסריט הזה של צבא- הטיול של אחרי- תואר- עבודה- למצוא חתן- להקים משפחה מקודד בי עוד מימי חיי כזיגוטה (יצור חד תאי). שלא תבינו לא נכון, אני רוצה להתחתן (או לפחות לממש את חלום הזוגיות הנכסף) ולהקים משפחה, אבל בדרך לשם לפעמים אני שוכחת- בעיקר הודות לסביבה שדואגת להזכיר לי את זה כל הזמן- כמה דברים מדהימים השגתי עד כה, שהם לא בעל וילדים! לצד הכמיהה ל”ביחד”, אני דואגת למלא ה-“לבד” שלי בכל כך הרבה דברים טובים! ולחברה כנראה קצת קשה עם זה. כאילו היא מצפה ממך להתאבל על כך שטרם שפר עליך מזלך וחלילה לא לאפשר לעצמך לנהל חיים מלאים ומעניינים!

אני תוהה לעצמי האם שילה המסכנה הייתה מתייסרת ככה אילו הייתה חיה בעידן הנוכחי- בו, למרות שלא הרבה השתנה באמת, רווקות בנות 30 כבר אינן תופעה חריגה כל כך בנוף המקומי. אני מאמינה שהיא לפחות הייתה מרגישה פחות לחץ- בעיקר מעצמה.

Do you know what it feels like for a girl in this world?- Madonna  

בעבר, הגישה שלי כלפי הסביבה הלוחצת הייתה זעם ומירמור. כיום, מאחר ואני יודעת כי מקור סימני השאלה המודאגים הוא בעיקר אכפתיות ואהבה, שיניתי טקטיקה: אני כנה, אני משתפת בכך שזה לא פשוט בימינו ושאני עובדת על זה. או- הו! כמה שאני עובדת על זה! בעיקר בתקופות בהן גילי הכרונולוגי “המופלג” מכה בתודעה. (הנה, עוד דוגמא לחשיבה תבניתית). כמות הדייטים שיצאתי אליהם במשך 15 השנים האחרונות היא פשוט אינסופית! גם סיפורי הדייטים שלי יכולים למלא ספר שלם! (היה את ההוא שחיזרתי אחריו באובססיביות בתיכון ואת ההוא בצבא ואת ההוא באוניברסיטה, עד שאזרתי אומץ וקיבלתי דחייה. היה את ההוא שהביא לדייט קלפים עם שאלות טריוויה כמו: “מה המוטו שלך?” (“Life’s too short to be bitter, and I’m too short to be bitter”. כה אמרה מדונה, תודה ששאלת!). (ואם יבוא יום ותקרא את זה, אז שתדע שיכולת להציע לי טרמפ הביתה, חתיכת שמוק שכמותך, בידיעה שהגעתי לדייט בתחבורה ציבורית!) והיה את הוד רוממתו שאיחרתי לו לדייט (בזמן שהוא חיכה לי בבית, מעל לפאב השכונתי, כן?) ועשה לי כאלה פרצופים על האיחור, שפשוט קמתי והלכתי מבלי להביט לאחור (ואני עדיין דורשת את הכסף ששילמתי עבור החניון, יא אפס!). היו הרבה טיפוסים נאלחים שבזבזו לי את הזמן ואת האנרגיות. ולצידם היו גם הרבה גברים מקסימים, ג’נטלמנים ומעניינים, שפשוט, איך הקואוצ’רית שלי אמרה? “לא הייתה בינינו התאמה אנרגטית!”.

כמו שילה לוין, מה לא ניסיתי בדרך? רבנית, מתקשרת, השתטחות על קברי צדיקים שכמעט נהרגתי בדרך אליהם, הדלקת נרות לרבי מאיר בעל הנס, קריאת פרקי תהילים, משרד שידוכים של העידן המודרני, הסרת עין הרע ע”י מכשפה בטקסי טיהור שכללו שבירת ביצים והדלקת נרות דקיקים שכמעט שרפו לי את כל הבית. הלוואי וזה היה שקר. הלוואי!

הרי גם בעורפי נושפים זוג הורים יהודים מודאגים. במיוחד אימא מודאגת, שאפילו שהיא עצמה חוותה על בשרה את מה שאני חווה- בהיותה “רווקה זקנה” עד גיל 27, כל קיומה מתנקז לשתי שאלות: 1. “למה את עדיין לא נשואה?” 2. “מתי תתחתני?”, אותן אימצה בגאון מסבתא של עדי אשכנזי 🙂 .

אז היום אני נוקטת בתכנית פעולה שונה: החלטתי שלצאת לדייטים זה “האובווייסט”. אמרתי לעצמי: “בואי נלך הפוך על הפוך ונשאר בבית!”. איך אמרה אותה עדי אשכנזי בזמנו? “כן, כי כשאת שרועה על הספה בסלון בפיג’מת מיקי מאוס, כולך בפירורי במבה- אז הוא בטוח יופיע!”

אני מציעה קונספט חדשני: במקום לעלות על חזייה ומייק אפ ולשרוף שעתיים באיזה בר אפלולי על כוס יין זול, בוא ניפגש בבית! בוא תראה אותי כפי שאני באמת: מוזנחת עם הטרנינג והפילינג שני שלבים של “לנקום”. תולה כביסה, מורידה כביסה, מחליפה מצעים, ממלאת מדיח, מכינה מצגת. אני אפילו אפרגן לך את הספה הגדולה יותר! נוכל לשאול זה את זו בדיוק את אותן שאלות באנאליות, נוכל לשתוק את אותן שתיקות מביכות… רק בלי לעלות על מדי א’ ובלי שתצטרך לשלם את החשבון!!! ומי יודע? אולי דווקא בסביבה הטבעית שלי, שהיא המבחן האמיתי, תתאהב בי?

אני לא אגלה כאן כיצד נגמר הספר, מכיוון שאני לא רוצה להרוס! רק אגלה שכשסיימתי לקרוא אותו התמלאתי אופטימיות ולבשתי חיוך מאוזן לאוזן. אף על פי שהסוף שלו לא בהכרח מבטיח זר של שושנים, הוא בהחלט מעודד לא לוותר, לנסות ליהנות מהדרך אל הלא נודע ולקוות לטוב.

“אז כשאת עומדת לבד מחכה, תמיד תזכרי שאת מלכה….אולי מחר המחר שלך כבר פה”- שלומי שבן ונינט טייב…..

המרים השבועי

Bleachers- I Wanna Get Better

המרים השבועי באוגוסט האחרון ציין אולפן ההקלטות המיתולוגי “Electric Lady Studio” יובל להקמתו. לא כל כך היה לי זמן להתייחס לזה אז בשל כאוס משפחתי,

כנסו כנסו »

חפירות אחרונות...

Share on facebook
Share on pinterest
Share on whatsapp
Share on email