כשהנערה שהשארת מאחור פגשה את האישה בזהב

מה שקרה לי עם הספר “הנערה שהשארת מאחור” מזכיר לי את הפרק ההוא ב-“Friends” שבו לג’ואי וצ’נדלר הייתה גישה חינמית לערוץ הפורנו, והם ריתקו את עצמם לטלוויזיה במשך כמה יממות ברצף מחשש שלא ימצאו שוב את הערוץ הזה. 

כפי שנכתב בלוס אנג’לס טיימס, “לא ניתן להניח את הרומן המכשף הזה מהיד”, וזה ב-ד-י-ו-ק מה שקרה לי. את הספר התחלתי לקרוא במהלך הטיול הלפני- אחרון שלי לחו”ל, והוא בהחלט מילא לי הרבה שעות טיסה ונסיעה ברכבת ברחבי בלגיה. העלילה כל כך שואבת וסוחפת, שגם כשחזרתי לארץ, כל מה שחיכיתי לו היה הזמן ביום או בשבוע בו אתיישב להמשיך לקרוא בו.

הספר מגולל את סיפורן של שתי נשים אמיצות, אשר תשעים שנה מפרידות ביניהן, וציור אחד קושר את גורלן. נשים ש”הושארו מאחור” על ידי בני זוגן, שהיוו עד אז את העוגן המרכזי בחייהן, וכעת עליהן לשרוד ולהיאבק לבד. והן, ללא ספק, עושות זאת בגבורה.

חלקו הראשון של הספר מתרחש בעיירה סן פרון בצרפת של שנת 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובמרכזו סופי לפבר, שבעלה הצייר נשלח אל החזית. חלקו השני מתרחש בלונדון בשנת 2006, ובמרכזו ליב הלסטון, שבעלה האדריכל המבטיח, מת מוות פתאומי לאחר נישואיהם. “הנערה שהשארת מאחור” הוא דיוקן מלא תשוקה של סופי, אשר צייר בעלה אדואר, וכעבור שנים התגלגל לידיה של ליב, כמתנת נישואין מבעלה במהלך ירח הדבש שלהם.

את הספר כתבה הסופרת הבריטית הנערצת והמאד פופולארית ג’וג’ו מויס, אליה התמכרתי בשנה האחרונה. מויס מחזיקה בכמה רבי מכר, כגון: “ללכת בדרכך”, שריסק אותי לחתיכות (והפך זה מכבר לחלק מטרילוגיה, הכוללת גם את “החיים אחרייך” ו-“ממשיכה בדרכי”) ו”אחד ועוד אחד”. היא מהסופרים המעטים שזכו פעמיים בפרס “הרומן הרומנטי של השנה” על-ידי התאחדות סופרי הרומנים הרומנטיים בבריטניה.

יש משהו מאד שובה בכתיבתה ובאישיותה של מויס. מצד אחד, היא כותבת ומדברת (וצפיתי בלא מעט ראיונות עימה) מאד “בגובה העיניים”, אך באותה הנשימה, היא נוגעת בסוגיות מורכבות, כגון: התמודדות עם נכות, הישרדות במהלך מלחמה, חד- הורות, הבדלי מעמדות סוציו אקונומיים, ומיטיבה לתאר אותן בצורה אינטליגנטית וקולחת, מבלי לחטוא לעובדות ההיסטוריות ולמציאות. “כל אחד אחר יוכל לשפוט טוב ממני מדוע הספרים מעניינים”, אמרה בעבר בראיון ל”גלובס”. “אני רק עובדת קשה כדי לוודא שאפילו שהספרים שלי הם ‘מסחריים’ בהגדרה, הם לא נוסחתיים, לא הולכים בדיוק בנתיב שאתה מצפה. אני חושבת שאנשים מזדהים עם הדמויות שלי – אנשים רגילים, שמוצאים עצמם בסיטואציות יוצאות דופן”. כל אחד ואחת מאיתנו יכלו להפוך בקלות לדמות מספרה. היא לא מחפשת לספר על אביר על סוס לבן ונסיכה שמתעוררת מתרדמת של מאה שנה. האובססיה שלה היא נשים חזקות. היא אוהבת לכתוב על נשים טובות ואמיצות, שתחומי העניין שלהן רחבים יותר ולא רק שטחיים וחומריים.

“אף פעם לא חשבתי כך תוך כדי עבודה, ‘לכתוב סיפור רומנטי’, אלא רק על לכתוב סיפור, כאשר בדרך כלל האהבה הייתה חלק מרכזי בו. אני חושבת שרוב הספרים הטובים מכילים סיפור אהבה שמתפתח בהם”.

מתענגת על הספר בליווי קפה וטארט בלב העיר גנט בבלגיה

אחד הנושאים המרכזיים הנידונים בספר הפך למאד “סקסי” בעשור- שניים האחרונים- הן בספרות והן בקולנוע, והוא: השבת יצירות גנובות ושימוש באמנות ככלי לשליטה בעם.

אמנות גנובה נחשבת ל”סחר הלא חוקי השלישי בהיקפו, אחרי סמים ונשק”, ולאירוע עקירת הרכוש, והאמנות בפרט, הגדול ביותר בהיסטוריה נחשבת- איך לא?- תקופת השואה.

אחד הסרטים, מהעשור האחרון, שדנים בנושא זה בדיוק, ושמצאתי קווים מקבילים בינו לבין עלילת “הנערה שהשארת מאחור”, הינו אחד הסרטים האהובים והנצפים ביותר על ידי אמא שלי: “האישה בזהב”, שיצא לאקרנים בשנת 2015, בכיכובם של הלן מירן וראיין ריינולדס, בעלי החתיך ההורס :-).

הסרט, המבוסס כמובן על ספר בעל אותו השם, מתאר את סיפורה האמיתי של מריה אלטמן, אישה יהודייה אוסטרית, שהצליחה להימלט יחד עם בעלה מהנאצים ומתגוררת בלוס אנג’לס. היא מחליטה לתבוע את אוסטריה על גזילת אוסף של ציורי גוסטב קלימט, שהיה ברשות משפחתה האריסטוקרטית לפני המלחמה, ובראשם אחד מדיוקנאותיה של דודתה הנערצת אדלה בלוך- באואר, הלוא היא  “האישה בזהב”, שנחשבת עד היום ל-“מונה ליזה” של וינה. לשם כך היא חוברת לעו”ד צעיר, חבר המשפחה, רנדי שנברג ויחד הם יוצאים למסע מאבק מתיש בין ארה”ב לאוסטריה, שבפועל נמשך שמונה שנים. השבת יצירות אמנות שגזלו הנאצים היא הליך ארוך ומסובך, רצוף כישלונות ותכסיסים בירוקרטיים שונים ומשונים.

הלן מירן בתפקיד מריה אלטמן ב”אשה בזהב” על רקע הציור המדובר והנודע

בראש השנה האחרון, בדרך לטיול שורשים שלנו, עצרנו, אני והוריי, לגיחה קצרצרה בוינה- כי הם מאד רצו “להראות לי את אחת הערים הכי אהובות עליהם באירופה”. אין ספק שקלימט ואדלה שלו הם אחד מהסמלים המרכזיים של העיר. כמעט כל חנויות המזכרות שם עמוסות במרצ’נדייס עם פסיפסי הצורות הגיאומטריות הזהובות, סימן ההיכר של קלימט. לא מזמן גיליתי בשוק הפשפשים חנות המוקדשת כולה לצייר, ואני זוממת לפשוט עליה בקרוב, כשנצא מההסגר :-).

המלצה חמה נוספת לאחר ההסגר היא ללכת לאחת ההרצאות של יערה קידר המופלאה, ובפרט להרצאה “להלביש את האשה בזהב”, העוסקת בחייו ובאומנותו של קלימט מנקודת מבט אופנתית, נשית- פמיניסטית. קלימט, אגב, נפטר בפברואר 1918 כתוצאה משבץ ומסיבוכים של דלקת ריאות בעקבות התפרצות השפעת הספרדית. אבל זה כבר לפוסט אחר.

מתוך ההרצאה של יערה קידר “להלביש את האשה בזהב”

ובחזרה ל”אשה בזהב”- הסרט: הסרט, ללא ספק, עושה חסד עם יופייה של וינה, כאילו כדי להעצים עוד יותר את הדיסוננס בין מראה המפואר לבין פשעי האנושות שהתרחשו ברחובותיה לפני שבעים שנה. פרצופם המכוער של הוינאים מתגלה בעלילה פעמיים: הן בשיתוף הפעולה עם הנאצים ברדיפת יהודי וינה במהלך סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה במלחה”ע השנייה, והן בעורף שמפנה הממשלה אל תובעת הציור, מאחר והיא רואה בו מורשת לאומית שאין להוציאה מהמדינה. הדבר מרמז גם על מסר גדול ועצוב יותר: שאוסטריה כנראה לא הפנימה מספיק את אחריותה ומעורבותה באחד הפשעים הגדולים ביותר שנעשו נגד העם היהודי בהיסטוריה.

וינה הזוהרת 

.

עלילות “הנערה שהשארת מאחור” ו”האישה בזהב” נעות בין ההווה לבין העבר: בסרט- באמצעות פלאשבקים הנשזרים בעלילה המרכזית ובספר גם באמצעות מכתבים וקטעים מיומנה של סופי, המגיעים לידיה של ליב.

כמה מהביקורות האוהדות את הספר והסרט מתייחסות לנושא מעניין נוסף, והוא “הנגשת” השואה ותקופות מלחמת העולם הראשונה והשנייה לקהל הרחב. בימים בהם האנטישמיות מרימה את הראש ברחבי העולם ותנועות ניאו-נאציות וגופים ואתרים מכחישי שואה חיים ובועטים יותר מתמיד, פרסומן והפצתן של יצירות אמנות הדנות בסוגיות אלו הינו בעל ערך עליון.

שתי היצירות הללו מספרות סיפורים של נשים חזקות ואמיצות, שהעזו ללכת כנגד הזרם ולהיאבק על הצדק הפרטי שלהן. הן מוכיחות כי באמונה ובאהבה אפשר לנצח את המלחמה, גם אם הפסדת בקרב.

 

“האשה בזהב” אדלה בלוך-באואר במלוא הדרה

המרים השבועי

Bleachers- I Wanna Get Better

המרים השבועי באוגוסט האחרון ציין אולפן ההקלטות המיתולוגי “Electric Lady Studio” יובל להקמתו. לא כל כך היה לי זמן להתייחס לזה אז בשל כאוס משפחתי,

כנסו כנסו »

חפירות אחרונות...

Share on facebook
Share on pinterest
Share on whatsapp
Share on email